ההצגה ״מי כמוני״ נוצרה לאחר ביקורים בבית הספר ״שחף״ ובמרכז הרפואי לבריאות הנפש ״אברבנאל״, אך כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות בהצגה לבין המציאות - מקרי בהחלט. 

דבר מנהל בית החולים

פרופ' יובל מלמד, מנהל בית חולים "אברבנאל"

כל שנה אני נרגש לצפות בהצגה של בוגרי בית הספר שלנו, למשך כמחצית השעה אנו צוללים לעולם הטיפול מזווית הראיה של המטופלים:  זווית ראיה מפוקחת, חדה, עם כאב והומור. הצגות אלו נשארות בראשנו זמן רב לחשיבה ודיון פנימי.

תמיד חשתי צער על כך שלא ניתן לשמור את ההצגה, לצלם, להקליט וכך היא למעשה נשכחת.

שיתוף הפעולה עם תאטרון גשר יצר אפשרות להחיות הצגה כזו ולתת לה המשכיות.

דילמות, התלבטויות, קונפליקטים, כאב, תקווה ופתרון הן נחלת כולנו, בני הנוער מחצינים עבורנו את התחושות, לעיתים ללא פילטר, ללא מיסוך וגם ללא הגנה תפקידנו כמטפלים להפוך את התחושות הגולמיות לתחושות מוכלות, מקדמות .

ניתנה לנו הזכות המקצועית לסייע לנער/ה במשבר ולצמוח מתוך הכאב צוות המחלקה וצוות בית הספר עושים  זאת בשיתוף פעולה הרמוני. אנו גאים בצוותים שלנו.

ד״ר סורין מגד

עובד במחלקה הפסיכיאטרית לבני נוער - המרכז לבריאות הנפש ״אברבנאל״

פסיכיאטר - מנהל המחלקה

מי כמונו

מונולוג של עובד במחלקה הפסיכיאטרית לבני נוער-

בהשראת חליל ג׳ובראן ורועי חן

  

מי כמונו חושב

שהמחלקה הפסיכיאטרית אינה שייכת לאף מוסד 

היא שייכת רק לכמיהתם של בני הנוער לחיים

 

מי כמונו חושב

שאין מחלקות פסיכיאטריות סגורות ומחלקות פסיכיאטריות פתוחות 

יש רק עובדים אשר להם הכמיהה לחיים

ועובדים אשר כמיהתם נשחקה

מי כמונו חושב

שגבולות עבור בני הנוער -ולא רק עבורם- הם מתכון מקובל לעיצוב התנהגויות 

אך לא לעיצוב נפשות

הנפשות של בני הנוער זקוקות ליותר מגבולות

 

מי כמונו חושב

 שכוחה של המחלקה הפסיכיאטרית אינו טמון בחוזק כתליה

-אלו אינם ערבות לביטחונם של בני הנוער- 

כוחה הוא במאמץ להעניק להם את היכולת להאמין בעצמם

 

מי כמונו חושב

שאתם, עמיתיי עובדי המחלקה, עשויים לשאוף להיות עבורם לבית

אל תנסו לגרום להם להיות דיירי הקבע של המחלקה

 

מי כמונו חושב

שקרבתכם ומסירותכם עשויות להפוך אתכם להוריהם

אך אינכם תחליף לחיבוק הוריהם

 

מי כמונו חושב 

שתבונתכם עשויה להפוך אתכם למוריהם 

אך אל תשכחו שיש להם חוכמה משלהם

 

מי כמונו חושב 

שהמחלקה הפסיכיאטרית אינה משכן לספרי אבחנות 

כי אין אבחנות היכולות להכיל את סבלם של בני הנוער

 

מי כמונו חושב 

שאין להפוך את המחלקה הפסיכיאטרית להיכל הסבל

אלא להיכל החיים

אתם יודעים

כאב וייאוש ואכזבה ואלימות

ורוך ותשוקה ואהבה 

ותיאטרון

"נפלא כוחו של האדם המביט בניצן ורואה בו את הפרח,

אשרי האדם המבין כי גם הניצן המתקשה להיפתח ראוי לפרוח" (אלמוני)

עינת נהרי קרקו, מנהלת בית ספר "שחף", ביה"ח "אברבנאל"

מתוך המשבר וסערת הנפש עימם מתמודדים הנערים בעת האשפוז, בי"ס שחף מהווה בית חם ותומך המלווה אותם בתקופה קשה זו ומחזיק עבורם את התקווה והאמונה. "שחף" הממוקם במרכז לבריאות הנפש "אברבנאל" בבת-ים הינו בי"ס לחינוך מיוחד אשר נותן מענה לצרכיהם הלימודיים, החינוכיים והטיפוליים של התלמידים בני 12-21 המאושפזים במחלקות הנוער.

 חינוך ולמידה הינם חלק מהותי בתהליך השיקום וההחלמה של התלמיד המאושפז. בית הספר שם לו לדגש לבנות תכניות, אישיות, ייחודיות וחדשניות המותאמות ליכולותיו ולמצבו הרגשי של התלמיד. אנו משלבים לצד לימודי ליבה והכנה לבחינות הבגרות גם פעילויות מגוונות כגון: אמנות, תיאטרון, מוסיקה, נגרות, גינון, פינת חי ועוד. מטרתנו לצור עבורם סביבה הקרובה לסביבה לימודית- נורמטיבית אשר תומכת, משקמת, מכילה ומטפלת בצרכיהם הרגשיים.

אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי ככלל, ובגיל ההתבגרות בפרט, מהווה סיטואציה מאתגרת. חשוב לנו להעניק לתלמידינו, ולו לכמה שעות ביום, תחושת מסוגלות, העצמה ואמונה ביכולותיהם. השתלבותם במסגרת לימודית בתקופת האשפוז מאפשרת חזרה לשגרה ומכינה אותם ליום בו ישוחררו וישתלבו מחדש בקהילה לאחר תקופת המשבר עמה התמודדו.

מהמחלקה הסגורה לקדמת הבמה

קורל פינטו, מורה לתיאטרון, ביה"ס 'שחף', בי"ח "אברבנאל

האם אי פעם ביקרתם בבית חולים פסיכיאטרי? זאת הפעם הראשונה שלכם? בית חולים 'אברבנאל'. אתם עומדים מחוץ למחלקת הנוער הסגורה. איש צוות מעביר כרטיס. צפצוף. דלת כבדה נפתחת. מיד היא נסגרת. מולכם דלת כבדה נוספת. העברת כרטיס. צפצוף. נכנסתם למסדרון. מולכם תחנת הצוות הסיעודי. איש צוות פותח לכם שתי דלתות נוספות. זהו, הגעתם. ברוכים הבאים למחלקה.   אתם שואלים את עצמכם, איך תיאטרון קשור לפה? ולמי יש חשק לשחק בכלל במקום כזה?   

בין כתלי מחלקות הנוער הפסיכיאטריות בבית ספר "שחף", מתקיימים במשך כל השנה שיעורי תיאטרון. הם כוללים שיעורי משחק, ביבליותרפיה ותיאטרון, קריאת מחזות, הפקה וצפייה בהצגות. השיעורים הם מקום בטוח, בו ניתנת לנערים ולנערות אפשרות לשחק ולפעול מתוך ספונטניות ויצירתיות. במהלך השיעורים הם כותבים, משחקים ומבטאים את הפנים הסוער שלהם על במה מול קהל ולומדים מחדש להיות חלק מקבוצה. כך, מתחזקים הכוחות הבריאים והיוצרים שלהם, יורדות עצמות החרדה והשיפוט העצמי ביחס למצבם ועולה רמת החופש והתנועה שלהם בין אזורי הנפש השונים.

באחד השיעורים, הוזמנו התלמידים לאלתר סיטואציה שמעסיקה אותם ולשחק בה את עצמם או אחרים בעולמם: הוריהם, פסיכיאטרים, אנשי צוות. אחת הנערות שיחקה דמות, שמנסה לשכנע את הפסיכיאטר לשחרר אותה מ"אברבנאל".  במחיאת כף, היא התבקשה להחליף תפקיד ולשחק את הפסיכיאטר, המסביר לה מדוע עליה להישאר באשפוז. בשיעור אחר, ביבליותרפיה ותיאטרון, הם הוזמנו להיכנס לתפקיד האבחנה הפסיכיאטרית שניתנה להם, וממקום זה, לכתוב לעצמם מכתב אישי ממנה. 

בסוף כל שנה, עולות הצגות מקוריות אליהן מוזמנים הנערים והנערות המאושפזים, משפחותיהם, צוותי בית החולים ובית ספר "שחף". הנערים והנערות הם אלה הבוחרים את נושא ההצגה, כותבים את הטקסטים ומהווים שותפים לבימוי ומשחק בה. ההצגות נותנות ביטוי אמנותי אסתטי לחווית האשפוז במחלקת נוער פסיכיאטרית ושמות אותה בקידמת הבמה. ההצגות הן אירועים מטלטלים, בהם נחשפת נקודת מבט חדשה ומרעננת על העולם הפסיכיאטרי מנקודת מבטם של הנערים והנערות המאושפזים: ביקורתית, הומוריסטית, אותנטית ואמיצה. כוחן בשבירת הסטיגמות על אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות ובטשטוש ההפרדה החדה בין "נורמטיבי" ל"שאינו נורמטיבי". 

הדף סופג הכל

נעה ביבי, ביבליותרפיסטית, בי״ס שחף, בי״ח "אברבנאל"

מתי בפעם האחרונה לקחתם דף, עט, זמן לעצמכם ופשוט התחלתם לכתוב? בלי שוטר פנימי, בלי נכון ולא נכון, רק דף לבן והרשות הגדולה להוציא ולפרוק, הרי "הדף סופג הכל..". כאשר הרשות הזאת ניתנת לנערים ולנערות בבית ספר "שחף", הם לוקחים אותה בשתי ידיים, משאירים את המבקר הפנימי בצד וכותבים על הדף את אשר על נפשם. 

"אני כותב כדי לשוטט בתוכי" כתב הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק. בעבודה הביבליותרפית עם הנערים המאושפזים ההזמנה היא לשיטוט פנימי. באמצעות הכתיבה המילים נותנות לכאוס הפנימי ביטוי וצורה והופכות אותו לדבר חיצוני שאפשר להתבונן בו, לחשוב אותו ולשתף בו. התנועה מהפנים לחוץ מאפשרת לפתוח מרחב נפשי בו יש אויר ותנועה.

הביבליותרפיה שייכת למקצועות הטיפול באומנות. כאשר הכלי הוא המילים – הסיפורים, השירים, הכתיבה וכו'. עבודה במרחב ביניים זה פחות מאיימת היות ומתקיימת בהרחקה ולא בדיבור ישיר, הרחקה המאפשרת העמקה. הטקסטים מקיפים אותנו, זמינים לנו במדיות השונות ועבור הנוער מדברים את עולמם הפנימי, מספרים את סיפורם וכך נוצרות הזדמנויות רבות לשיח באמצעותם. בני הנוער המאושפזים מצויים בעיצומו של משבר. הם מתקשים לשתף ברגשותיהם באופן ישיר, ודרישה להיחשף פוגשת לרוב התנגדות. התחושות המציפות עדיין לא ״מנוסחות״ עבורם והם מתקשים לתת להן מילים. השימוש ביבליותרפיה מנסה לתת מענה לקושי זה.

הנערים מוזמנים במפגשים לשחק במילים. כאילו הדף הוא מגרש המשחקים והמילים כלי המשחק.  כך מתאפשר חיבור ליצירתיות וספונטניות ההכרחיות לבריאות נפשית. השיתוף בקבוצה מזמן תחושת תאומות עם קבוצת השווים, המפגש בין עולמות פנימיים מנרמל ומפיג תחושות בדידות וכאב ומזמן מפגש עם קול אותנטי בסביבה בטוחה ומאפשרת. שיאו של התהליך התרפויטי הוא בהשמעת קולם הייחודי על במה בפני קהל בהצגות המועלות בסוף כל שנה. כך מושלם התהליך מהפנים לחוץ ועולמם הפנימי מקבל קול ומקום.

ואתם, אם אתם הייתם מקבלים דף ועט? אם היו אומרים לכם לכתוב במשך 5 דקות בלי להפסיק? מה הייתם בוחרים לכתוב? מה הייתם בוחרים שלא ייכתב? ומה היה נכתב מעצמו? תרשו לעצמכם לכתוב. הדף סופג הכל…

לפתוח כיתה כל בוקר מחדש

מאיה אביב יהודה, מחנכת כיתת המחלקה הסגורה, בי״ס ״שחף״, ביה״ח "אברבנאל"

בוקר. בכיתה יושבים איתי סביב השולחן שבעה נערות ונערים. שניים מהם עם הראש על השולחן, אחד מסתובב ברחבי הכיתה ללא מנוח ונערה אחת כעוסה ומתוסכלת קמה ויוצאת בסערה. "בוקר אור", אני מבקשת לברך וקוטעת אותי נערה שנכנסת לכיתה שפופה אחרי פגישה מורכבת עם המטפלת שלה, "היום אני לא מתפקדת". ועכשיו לכי תרימי שיעור ככה. 

על גבי הלוח החכם אני פותחת את מערכת הכיתה ומציגה את האפשרויות השונות להיום: אמנות, מיינדפולנס, ספורט, תיאטרון, לשון ומתמטיקה ומה לא. ואולי בעצם כל שאני מבקשת להציע זה את האפשרות לשינוי במזג האוויר, עם איזו אופציה להתחממות. חלקם פונים באופן עצמאי לאחת הפעילויות, חלקם צריכים שניגש לעזור להם בפתיחת הדלת הזאת. במיוחד בבוקר כזה קודר וחשוך שכמעט לא ניתן לראות דרכו. 

לאחר מספר דקות מתחילה להתפתח תנועה בכיתה. אורות מתחילים להאיר, כל אחד עם עוצמת האור הייחודית שלו ובקצב שלו. חושבים, יוצרים, שואלים ועונים. תלמידים ומורים יחד כמפעל להדלקת נורות. אני מחליפה מבטים עם שתי שותפותיי לחינוך הכיתה ומבטנו מסמנים שהנה, סוף סוף הגיע רגע של נחת. 

דפיקה נשמעת מכיוון הדלת, מבטינו פונים לשם. לכיתה נכנסת אחות המחלקה עם נערה חדשה בפיג'מת בית החולים, היא אושפזה כנראה במהלך הלילה. "תכירו". על פניה ניכרים עייפות, פחד ובלבול, שלישיית הרגשות שאנו פוגשות בכל פעם שפיג'מה נלבשת פה לראשונה. אנחנו מזמינות אותה להצטרף אלינו, היא מתקרבת לאט לאט בפנים לא בוטחות. רואים שעיניה לא מצליחות לראות את פעימות האורות הנדלקים בתוך החושך הזה. 

רגע לפני סוף השיעור מתפרץ לכיתה נער אהוב שמוכר לנו היטב משלושת החודשים האחרונים, "באתי להיפרד בפעם האחרונה, אמא באה לקחת אותי". בהתרגשות הוא נותן לנו חיבוק חטוף ויוצא מהכיתה כאדם הממהר לא לפספס את זריחת השמש, היום הוא סוף סוף משתחרר. באותו רגע של חיבוק חטוף, אני נזכרת ביום הראשון שנכנס לכיתה בפיג'מה, בעייפות, בפחד ובבלבול. כמה שהסבל עינה את פניו. אני מביטה בנערה החדשה, לוקחת נשימה, ויודעת עמוק בלב, שגם בעיניה האורות עוד ידלקו. 

העשרה

מעשה בבן מלך שנפל לשגעון 

פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק'. וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו! 

והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה? והשיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק! אמר לו: אני גם כן הינדיק! וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה. 

אז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כתונות. ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכותונת. ואחר זמן-מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.

ואחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו. ואחרי-כן אמר לו: אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן! וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי. והנמשל מובן למבינים. 

אלף עגורים מנייר

על פי האגדה היפנית עתיקה, כל מי שיקפל אלף עגורי אוריגמי – משאלתו תתגשם. יש האומרים כי מוכרחים הקיפול מוכרח להסתיים בתוך שנה ועליו להתבצע על ידי מבקש המשאלה בלבד. 

ביפן עגור הוא יצור קדוש, יחד עם הדרקון והצב, ומאמינים כי הוא חי במשך אלף שנים. לכן מקפלים אלף עגורים – עגור עבור כל שנה מחייו. 

יש המאמינים כי הקיפול מעניק לא רק משאלה בודדת אלא מזל טוב נצחי, חיים ארוכים או החלמה ממחלה. אלף עגורי נייר הפכו למתנה פופלרית לרגל חתונה או לידה כסמל לאלף שנות אושר ושגשוג.  

במספר מקדשים בטוקיו והירושימה ניצבת אש תמיד כתפילה לשלום עולמי. את המקדשים פוקדים תלמידי בית ספר ומניחים שרשראות של עגורים הנחשפות לאיתני הטבע והתפוררותן משחררת את המשאלה.

הסוכנות היפנית לחקר החלל משתמשת בקיפול אלף עגורים כאחד המבחנים עבור האסטרונאוטים הפוטנציאליים שלה.

קיפול העגורים הפך לסמל בעקבות הילדה סדקו ססקי (1943-1955) שהייתה מנפגעי המתקפה האטומית על הירושימה וגיבורה לאומית ביפן שהחלה בקיפולי עגורי האוריגמי מתוך משאלה לשלום עולמי. ססקי הצליחה לקפל אלף עגורים ומשראתה שמשאלתה להבריא לא מתגשמת, המשיכה לקפל עגורים נוספים עד יום מותה. באנדרטה לזכרה בפארק השלום בהירושימה נמצא פסלה בו היא אוחזת בעגור אוריגמי.

תיאטרון גשר | שדרות ירושלים 9 תל אביב - יפו | 03-5157000
ט.ל.ח.

ע"ר 580190080