top of page

אורי יניב, אבא

בשנת 2006 סיים את לימודיו בסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים והצטרף לתיאטרון גשר. זוכה בפרס השחקן המבטיח בפסטיבל

״עתיד התיאטרון״ בצוותא ב2006. השתתף בין היתר בהצגות: ״הבן הבכור״, ״הלילה השנים-עשר״, ״עשר שניות״, ״טרטיף״,  ״שש דמויות מחפשות מחבר״, ״רביזור״, ״דון ז׳ואן״, ״פרימה דונה״, ״אנטי״, ״כפר״, ״הדיבוק״, ״מסעות אודיסאוס״, ״אותלו״, ״אליס״, ״מר ורטיגו״, ״במנהרה״, ״הרצל אמר״ ועוד. בטלוויזיה: ״הומלנד״, ״אחת אפס אפס״, ״כפולים״, ״המנצח״, ״עיר מקלט״, ״נחמה״, ״שבס״ ועוד. קולנוע: ״סבנה״, ״העדות״, ״המתים של יפו״

ועוד. זוכה פרס האקדמיה 2018 על סדרת הרשת: ״הרומן שלי עם דאעש״.

 

אורי על האבהות

בתור נער סבלתי מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). לקח שנים עד שאובחנתי וטופלתי, וכנראה שמה ששמר עלי בשנים האלה היה שההורים שלי היו שם. הם לא תמיד הבינו ולא תמיד ידעו מה לעשות, אבל המסר שלהם היה ברור - אנחנו פה, לא משנה מה.

 

היום, כאבא לשניים, אני חושב על ההתמודדות שלהם. כמה קשה להיות חסר אונים מול מצוקה של הילד שלך. אנחנו מוכנים לעשות הכל למען הילדים שלנו, אבל בהרבה מהמקרים, זה בכלל לא בידיים שלנו. אנחנו לא מסוגלים להיכנס לילדים שלנו לראש, 

וההיגיון שלנו לא תמיד יעיל מול מחשבות, שהן בהגדרה - לא הגיוניות. אנחנו רוצים לחבק את הילדים שלנו ככה ששום פחד לא יתגנב לנשמה שלהם, ויודעים שאי אפשר. אנחנו רוצים לדעת שהם חזקים ויכולים גם בלי החיבוק שלנו, אבל מפחדים להרפות.

 

כל האבות שאני משחק בהצגה הם גם האבא שאני. כולם רוצים שיהיה לילד שלהם טוב, גם אם הם טועים בדרך. פרגמטיים, רגשיים, מאשימים או אשמים. הם גם אבא שלי וגם האבא שאני וגם האבא שיכולתי להיות בנסיבות אחרות. כולם אוהבים וכולם כואבים.

81339762_2478156132306157_21076606596918
bottom of page